פסק-דין בתיק ע"א 36975-10-12

הרקע לערעור

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה, השופט גד ארנברג) בתא"מ 41775-03-11, שניתן ביום 5.8.12, לפיו התקבלה תביעת המערערים כנגד המשיב 1 ואילו תביעתם כנגד המשיבה 2 נדחתה. התביעה עסקה בנזקים שנגרמו לשני כלי רכב בבעלות המערערים כתוצאה מתאונת דרכים שלה היה אחראי המשיב 1, שנהג על משאית. על פי קביעות בית משפט השלום, האחריות הבלעדית לאירוע התאונה רובצת על המשיב 1 ועל כן חייב את המשיב 1 לשאת בנזקי הרכוש שנגרמו לכלי הרכב שבבעלות המערערים.

2.         ביחס לתביעת המערערים כנגד המשיבה 2 (להלן: " המשיבה") קבע בית המשפט, כי על סמך החריג שהיה בפוליסת הביטוח שהוציאה המשיבה לביטוח המשאית, לא היה כיסוי ביטוחי לנזקי רכוש בעת אירוע התאונה, וזאת עקב מקום אירוע התאונה.

3.         עוד קבע בית משפט השלום, כי מאחר ובעבר הגישו המערערים תביעה זהה לתביעה שעמדה לפניו, ומאחר והמערערים ביקשו למחוק את התביעה כנגד המשיבה שעה שבבקשתם ציינו כי זו נעשית על סמך נימוקי כתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבה, ומאחר ומדובר בנימוקים זהים לנימוקי ההגנה שעמדו לפני בית משפט השלום, קבע בית משפט השלום כי יש לראות במחיקת ההליך הקודם כמעשה בית דין גם לגבי ההליך שהיה תלוי ועומד לפניו, ומכל מקום יש לראות בהתנהלות המערערים כהתנהלות הנעשית בחוסר תום לב.

טענות הצדדים

4.         המערערים משיגים על קביעות בית משפט השלום ביחס לדחיית התביעה כנגד המשיבה. בערעור מעלים המערערים מספר טענות:

            א.         המשיבה לא הוכיחה כי פוליסת הביטוח נמסרה למבוטח (ראה: סעיף 2 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981). המערערים טוענים, כי על המשיבה כמבטחת היה להוכיח כי המציאה את פוליסת הביטוח למבוטח, וכי המבוטח קיבל לידיו את פוליסת הביטוח. מאחר ולא הובאה ראיה לכך, המשיבה הייתה מנועה מלהסתמך על החריגים שבפוליסת הביטוח.

ב.         המשיבה סמכה את טענותיה בדבר דחיית תביעת המערערים על חריג לפוליסה, לפיו: " הפוליסה אינה מכסה אובדן או נזק או חבות שאירעו מחוץ לשטח מדינת ישראל והשטחים המוחזקים על ידי צה"ל". על המשיבה רובץ הנטל להוכיח את קיומו של החריג. הנטל הרובץ המבוטח הוא להוכיח את קיומו של האירוע הביטוחי ואילו על המבטח המכחיש את חבותו, להוכיח את החריג (ראה: ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח). המערערים טוענים כי הוכיחו את התקיימות האירוע המזכה אותם בפיצויים, אולם המשיבה לא עמדה בנטל הרובץ עליה להוכיח כי העובדות העולות מהחריג אכן אירעו.

ג.          המערערים תוקפים גם את נוסחו של החריג האמור וטוענים כי יש לפרשו לרעת המנסח, היא המשיבה. לטענת המערערים, המשיבה לא הוכיחה מהם השטחים המוחזקים על ידי צה"ל. כן טוענים המערערים כי מדובר בחריג בלתי סביר שלא ניתן ליישום ומכאן שאין לקבלו ולמעשה, אין תחולה לחלק זה של החריג, היינו: השטחים המוחזקים על ידי צה"ל.

ד.         באשר לקביעת בית משפט השלום כי היה מעשה בית דין או כי קיימת מניעות להגשת התביעה כנגד המשיבה, טוענים המערערים כי אלה לא מתקיימים מאחר והתביעה הקודמת נמחקה מבלי שנערך דיון לגופו של עניין בכל הקשור למשיבה, שעה שהמערערים הדגישו בבקשתם למחיקת התביעה כי לא נערך דיון שכזה ובפרט לא נערך דיון בשאלת תחולת הכיסוי הביטוחי על מקום אירוע התאונה.

5.         המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור, וזאת לאור נימוקי בית משפט השלום. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לאור העובדה שהתביעה הקודמת נמחקה ולאור נימוקי המחיקה, צדק בית משפט השלום כאשר קבע כי קיימת מניעות להגשת תביעה זהה לאחר שבבקשה למחיקה ציינו המערערים כי זו נעשית לאור טענותיה של המשיבה בכתב ההגנה. בהקשר זה מדגישה המשיבה, כי ציינה וביקשה על גבי בקשת המערערים למחיקת התביעה כי דין התביעה להידחות, אולם בית המשפט, משיקוליו, מחק את התביעה.

            המשיבה טוענת עוד, כי על המערערים חל הנטל להוכיח את מקום אירוע התאונה בפרט בהתייחס לחריג שבפוליסה. המשיבה טוענת כי המערערים לא עמדו בנטל זה וכי יש לקבל את קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, שאירוע התאונה לא היה בשטח מדינת ישראל או בתחום השטחים שבשליטת צה"ל. לא ראוי כי בית המשפט שלערעור יתערב בקביעה עובדתית זו.

            באשר לטענת המערערים כי לא הוכח שהפוליסה נמסרה לידי המבוטח, טוענת המשיבה כי דין הטענה להידחות הואיל ונהג המשאית, שהיה צד לתביעה הנוכחית, מעולם לא העלה טענה זו, פוליסת הביטוח צורפה לכתב ההגנה, מדובר בטענה שבמישור היחסים בין המשיבה לבין המבוטח ואין הצד השלישי, דהיינו המערערים, יכולים להיאחז בטענה זו.

            לחילופין, טוענת המשיבה כי במידה ובית משפט זה יקבל את הערעור, הרי שהמשיבה חולקת על פסק דינו של בית משפט השלום בכל הנוגע לנזקים שנקבעו על ידו וזאת מהטעמים שפירטה בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידה.

דיון והכרעה

6.         באשר לחריג על פי הפוליסה, כפי שצוטט לעיל, יש לקבוע כי נטל השכנוע רובץ על כתפי המשיבה, היינו עליה רובץ הנטל להוכיח כי העובדות המצוינות בחריג אכן התקיימו. הצדדים אינם חולקים על כך שהתאונה אירעה מחוץ לשטח מדינת ישראל; המחלוקת היא באשר לשאלה האם מדובר בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, אם לאו. המשיבה העידה מטעמה בעניין זה חוקר, שהוא חוקר מטעם חברת הביטוח. מעדותו עלה כי לא ערך בדיקות רשמיות כלשהן אם אזור התאונה נחשב ככזה המוחזק על ידי צה"ל. כך לא בדק את מיקום התאונה בעזרת מכשיר GPS כדי לוודא  אם מקום התאונה נכלל במפות על פיהן נקבעו האזורים המוחזקים על ידי צה"ל על פי ההסכמים שבין מדינת ישראל לרשות הפלשתינאית. מעדותו עלה, כי המידע עליו הוא מסתמך הוא מידע אישי וניסיון אישי בלבד. כך למשל ציין, כי הוא יודע שמשטרת ישראל אינה נכנסת למקום, את התאונה חקרה משטרת הרשות הפלשתינאית וגם נהג המשאית, שהוא תושב השטחים, הועמד לדין בבית משפט של הרשות. עולה השאלה, אם די בדברים אלה כדי להוכיח את התקיימות החריג, היינו כי אין מדובר בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל.

            לכך יש להוסיף את השאלה, האם מדובר בהגדרה חד-משמעית, הרי כידוע על חריג לפוליסה להיות מוגדר באופן חד וברור כדי שהמבוטח יידע ויבין באופן מדויק את משמעות החריג. לעניין זה דעתי היא, כי אין מדובר בהגדרה ברורה, שהרי שטחים בהם מחזיק צה"ל יכולים להשתנות בנסיבות כאלו ואחרות, ואין מדובר בגבולות ברורים. לטעמי, מדובר בהגדרה שמחייבת את המבוטח לבחון בכל רגע נתון אם הוא נע ברכבו בתוך שטח המוחזק על ידי צה"ל, אם לאו, דבר שאינו מתקבל על הדעת ולמעשה מעמיד את המבוטח במצב בלתי אפשרי שעה שהוא נוהג ברכבו בשטחים המוחזקים.

מכל מקום ולכל הפחות, היה על המשיבה להוכיח אם בעת אירוע התאונה אכן היה השטח מוחזק על ידי צה"ל, אם לאו, זאת על דרך המצאת תעודת עובד ציבור מאת הרשות המוסמכת. המשיבה לא יכלה להסתפק בהעדתו של חוקר פרטי, שהעיד על פי ניסיונו בלבד ומבלי שערך בדיקות כאמור לעיל.

בהקשר זה הפנה בא כוח המערערים לפסקי הדין בת"א 8689/02 (שלום חיפה) ותע"א 1307/05 (מחוזי חיפה), שעסקו באותו עניין. גם שם היה מדובר בחריג זהה ובית המשפט בשתי הערכאות קבע, כי יש לפרש את החריג לרעת המנסח, היינו המבטח. מדובר בחריג שאינו ברור ועל כן מצא בית משפט שלא לקבלו ולקבוע כי אין לו תחולה.